"זרים בסין חייבים לציית לחוקי סין"

הטיול שלי בשינג'יאנג כלל עוד הרבה מאוד חוויות יוצאות דופן, מרשימות ומעניינות, ואני ממליץ לכל מטייל לבקר במקום.
בפוסט הזה בחרתי להתמקד דווקא במפגש עם המשטרה המקומית, בתור הרפתקה/אנקדוטה אחת מני רבים שרציתי להציג. אך אין להסיק מכך על אופי המחוז כולו.
קריאה מהנה 🙂

באורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג, נחתתי באמצע מאי. לפי השמועה העיר קרובה יותר לוינה מלביג'ינג, ובנוסף היא גם העיר הרחוקה ביותר בעולם מאוקיינוס כלשהו. משם יצאנו לסיבוב בדרום-מערב המחוז, מסביב למדבר הטקלימקאן (חתיכת מדבר, בקירוב בצורה מעגלית בקוטר 700 ק"מ), עם הרבה מצב רוח טוב ורוח הרפתקנית למדי..

גמלים דו-דבשתיים באזור הר מוצטאג-אתא

"שינג'יאנג, המחוז האוטונומי האויגורי" הוא בית למיעוט האויגורי המוסלמי (שגר בעיקרו בחלקו הדרום מערבי של המחוז), עם ממוצא טורקי שכנראה רובכם לא שמעתם עליו, אבל זה לא מונע ממנו למנות כשמונה מיליון אנשים (הבהרה: כשהישראלי הממוצע חושב על סינים, הוא בדרך כלל מתכוון ל"האן", העם האתני הגדול בסין, בערך תשעים אחוז מכלל האוכלוסיה). המחוז, שמכל הבחינות נראה, מריח ונשמע כמו כל מדינה מרכז אסיאתית אחרת יכל בקלות להיות "אויגורסטן". אבל המאה העשרים חשבה אחרת. ועל כן – "שינג'יאנג" (בתרגום חופשי מסינית – "חזית חדשה").

הדרך חזרה מקשטאש שבדרום שינג'יאנג

מהר מאוד נתקלנו בכמה תופעות הזויות למדי:

בכל נסיעת אוטובוס – קצרה כארוכה, באוטובוס קטן כגדול – תמיד תהיה ברקע מוזיקה אויגורית, או סרט מדובב (כגון "מר וגברת סמית'", אנג'לינה וברד מעולם לא דיברו אויגורית טוב יותר), וכל המרבה בווליום, הרי זה משובח!

בצורה בלתי מוסברת לחלוטין, נאלצנו בכל נסיעת אוטובוס, מדי כשעה, לצאת כל יושבי האוטובוס אל הכביש, ולעבור רגלית על גללי פרות לחים שפוזרו לאורך הכביש..

כך הסתובבנו לנו ברחבי אויגורסטן, בנסיעות בין הערים הגדולות (שמכילות בעיקר "בני האן" סינים), ויכולנו להסתדר מצוין, לולא הרצון להגיע לאזורים הכפריים, איפה שמתגוררים האויגורים האמיתיים, והנופים הבאמת יפים.

באורומצ'י קנינו לנו את המפה הטובה ביותר שיכולנו למצוא, מפת כבישים בקנ"מ משתנה בסביבות האחד לחמש מאות אלף במקרה הטוב (מאפיין נוסף של התרבות הסינית – סינים לא מטיילים, סינים הולכים לאן שכולם הולכים). כך יכולנו להצביע למקומיים על מקומות "חומים וירוקים" (כלומר, הרים וגבעות), ולברר איך להגיע לשם…

הפעם הראשונה שניסינו את מזלנו נגמרה יחסית מוצלחת:

עלינו על אוטובוס מאורומצ'י לטורפאן (עיירה אחרת במרחק 300 ק"מ מזרחה), בדרך מדברית למדי, וביקשנו מהנהג לרדת בצומת שנראתה עפ"י המפה קרובה להרים כלשהם… ההמולה באוטובוס הייתה בעיצומה, כשהסינית היחידה שדיברה אנגלית ברמה מסוימת העבירה לנו את "מסר האומה" – מסוכן מאוד לטייל בהרים, יש שם טיגריסים וזאבים והם יאכלו אתכם, על ההרים יש רוחות חזקות ואתם תיפלו מההרים. בסופו של דבר ירדנו בתחנת דלק באמצע שום מקום, כמובן שלא מבלי שהנהג הודיע למשטרה הקרובה על נוכחותנו ("WE ARE RESPONSIBLE FOR YOUR SAFETY"). בימים שלאחר מכן טיילנו לנו בהנאה בהרים (יותר נכון גבעות שלא עולות על כמה מאות מטרים), וחזרנו לאורומצ'י.

באוטובוס בדרך לפולו

הפעם השנייה התנהלה כך:

אחרי יום של בירורים על דרך הגעה לנקודה כלשהי (בדיעבד כפר בשם "קשטאש". המפה הייתה בסינית…) ליד העיר חוטאן, עלינו על ה"אוטובוס" – מונית מסובסדת. כמובן שברגע שאמרתי "לפחות פה לא נצטרך לסבול את המוזיקה המחרישה", הנהג הוריד את מגן השמש של המושב שלצידו, כדי לגלות מסך DVD לתפארת העם האויגורי!

וכך נסענו לנו בנוף מדברי לצד קניון עמוק ונהר גועש בתחתיתו מספר שעות, עד שהגענו למחסום. אחרי כחצי שעה של המתנה, הבנו שאנחנו הבעייה. איכשהו הצליחו למצוא שוטר סיני דובר אנגלית שוטפת, שסיפר לנו שעזב את עבודתו כמדריך טיולים לטובת תפקיד בבית הכלא המקומי. "לצערנו, בית הכלא הוא הסיבה שזרים לא יכולים לעבור באזור ללא ליווי" – טען המדריך לשעבר. להצעתנו שהוא ילווה אותנו, השוטר-מדריך חזר בטלפון אל הבוס, וכעבור מספר דקות שלף את התירוץ הבא – "לפני כמה שנים מספר תיירים רוסים נפלו אל מותם בהרים שליד, ומאז האזור סגוד לזרים". שעתיים של דיונים ושכנועים לא עזרו לנו, ונאלצנו לחזור אל העיר חוטאן. בעיר הובילו אותנו אל "המשרד לבטחון ציבורי", והושיבו אותנו ליד שולחן המפקד, ולצידו שוטרת מתורגמנית…

"זרים בסין חייבים לציית לחוקי סין", פתח המפקד את דבריו וחיכה לסיום התרגום הסימולטני.. בעודנו מהנהנים חיכינו למשפט הבא – אבל הסבר על מה הם בדיוק חוקי סין, או לאילו מהם לא צייתנו, לא קיבלנו… בהמשך בדקו את תכולת המצלמה שלנו, ולאחר מספר שאלות על מה חיפשנו בקשטאש, אמרה לנו השוטרת – "יש הרבה מקומות יפים לטייל בחוטאן, אבל יש גם מקומות מסוכנים – ההרים והמדבר מאוד מסוכנים" – ואת ההבעה מלאת התוכן הזו אני לא אשכח. סביר מאוד להניח שהשוטרת מעולם לא עזבה את גבולות העיר… אבל כמובן שמה שבחוץ מאוד מסוכן. זה מה שלימדו בבית ספר.

הגיחה להרים שבקרבת פולו

הפעם השלישית הייתה מוצלחת חלקית, אבל השאירה אותנו עם טעם טוב בפה:

התגלגלנו לעיירה הבאה, העונה לשם "יו-טיאן" (או "קריה", לכל עיר יש שני שמות, סיני ואויגורי). גם שם שאלנו את המקומיים על האזור שהצבענו עליו במפה (בדיעבד, הכפר "פולו"). לכפר יצאנו בערב למחרת באוטובוס (אמיתי הפעם..), ואחרי שלוש שעות נסיעה בדיונות ולצד נחל, הגענו בלילה אל הכפר, בו שיכנו אותנו בבית ספר המקומי.

בג'יפ המשטרתי חזרה מפולו (גם במקור אנחנו מחייכים – השוטרים בעצמם הציעו לצלם אותנו 🙂

בבוקר המחרת לא חיכינו, ויצאנו מהר לכיוון ההרים.. הצלחנו להגיע רחוק, והעברנו את הלילה בעמק ירוק ולמרגלות הר מושלג.. למחרת התחיל לרדת גשם מוקדם מהצפוי, ובעודנו מתלבטים הגיעו שני אויגורים צעירים והציעו ללוות אותנו חזרה. הצטרפנו אליהם, ולאחר חציית שני נחלים, עצרנו לקפה והחלטנו שחברתם עד כה הספיקה לנו. ניסינו להסביר להם שנמשיך מפה בעצמנו, אבל הצעירים לא וויתרו והתעקשו שנבוא איתם. בלהט הויכוח, אחד מהם נשאר איתנו, והשני עלה על האופנוע.. כעבור כשלושים דקות הוא חזר עם בחור מבוגר לבוש מקטורן וכובע מסורתי, ואז הבנו שהצעירים לא היו "סתם נחמדים".. חזרנו לכפר וגילינו (לא לגמרי להפתעתנו), את ניידת המשטרה מחכה לנו 🙂

בדרך חזרה מפולו

הפעם היה הרבה יותר נחמד – השוטרים היו נחמדים מגדר הרגיל, וכנראה שמחו מאוד על ההזדמנות ששני הזרים יצרו להם – טיול בשטח מחוץ לעיר עם ג'יפ משטרתי.. אחרי ששילמו לנו על ארוחת צהריים גדולה במיוחד, קפצנו לג'יפ, וחזרנו לעיר בדרך הארוכה, לא בלי שהשוטרים עברו על כל דיונה אפשרית, ואפילו ירדו לגמרי מהדרך, כדי לנסות לחצות את הנהר השוצף..

בתחנת המשטרה עם הקצין הנחמד שהזמין אותנו לארוחת צהריים 🙂

ה"חקירה" במשרד לבטחון ציבורי הייתה קצרה ומשעשעת למדי, ככל הנראה מכיוון שלא נמצא דובר אנגלית.. הפעם הם הסתפקו במעבר על התמונות שלנו, ובבדיקה רופפת למדי של התיקים, ובעיקר בהמון חיוכים..

השוטרים שאלו להמשך דרכנו ושמחו לשמוע שאנחנו חוזרים לבירה. למעשה, הם כמעט ולא עזבו אותנו עד שעלינו על האוטובוס חזרה לאורומצ'י ביום שאחרי.

עולים על האוטובוס חזרה לאורומצ'י